היועצת המשפטית: עו"ד הילה תירוש-אנקרי

הלשכה המשפטית

להלן שני הליכים משפטיים שהתקיימו לאחרונה, אשר הינם בעלי חשיבות רבה ל"מקורות":


1. הגדלת כמות המים השנתית לממלכת ירדן ולרשות הפלשתינית

בהתאם להסכם השלום שנחתם בין ישראל וירדן, על ישראל להיערך להגברת הזרמת מי הכנרת לירדן. במסגרת היערכות זו תניח "מקורות" קו מים חדש בין תחנת דגניה לברֵכת בית זרע שמדרום לכנרת.

בהתבסס על תוכנית מתאר ביקשה "מקורות" לאשר הנחת צינור בקוטר 64 צול, מתחת לקרקעות חקלאיות מעובדות בקיבוצים. הנחת הצינור התעכבה בשל ניסיונות הקיבוצים אשר הקו אמור לעבור בשטחם - דגניה א', דגניה ב', כנרת ובית זרע - לקבל כספים ממשק המים, על אף שהתוכנית אושרה כבר לפני שנים. רשות מקרקעי ישראל - בעלי הקרקע - אישרה את המעבר. בסוף ינואר אישרה ועדת התכנון המקומית בעמק הירדן את הבקשה, אך התנתה זאת בכך שביצוע הפרויקט יאושר בחתימת הקיבוצים שדרכם עובר הצינור ובהסכמת אגודת המים של עמק הירדן.
הקיבוצים הגישו ערר על ההחלטה.  מנגד הגישה גם "מקורות" ערר וטענה כי יש לבטל את ההתניה שקבעה הוועדה המקומית, היות שאין לקיבוצים או לאגודת מים זכות וטו למנוע הנחת קו מים.
ועדת הערר במחוז צפון קבעה כי אכן אין צורך בהכנת תוכנית סטטוטורית חדשה וכי מרגע שבעל הקרקע אישר את תוכנית הפרויקט, אין הכרח בחתימת החוכרים. ועדת הערר, בראשות עו"ד חגית דרורי־ גרנות, הזהירה מפני התניית היתרי בנייה בהסכמת גורם חיצוני ובעל אינטרס עסקי כמו אגודת המים של עמק הירדן: "צורכי משק המים הם צרכים לאומיים, המשרתים את הציבור כולו, ובמדינתנו הצפופה יחסית אין מנוס מכך שהקמתה של תשתית המים תעשה בחצרם של יישובים אלה או אחרים", נכתב בהחלטה.
הליך זה הוא בעל חשיבות ערכית מן המעלה הראשונה, מאחר שמדובר בהליך אחד מתוך סדרה של הליכים אשר מנהלת "מקורות" מול גורמים המנסים למנוע ממנה לקדם ולבצע בעצמה את פרויקט קו כב״ש (קו כנרת-בית שאן). מדובר בפרויקט לאומי בעל חשיבות עליונה, שנועד לתת מענה להתחייבות ממשלת ישראל כלפי ממלכת ירדן להגדיל את כמויות המים המועברות לירדן.



קו כנרת-בית-שאן


קו המים הנוכחי, ממנו מסופקים המים לממלכה הירדנית, קו כנרת-בית-שאן, הינו קו בקוטר "48 המאפשר אספקת מים בכמות מוגבלת. קו זה לא יוכל לעמוד באספקת מים בהתאם לכמות המוגדלת שקבעה הממשלה.
"רשות המים" אישרה "למקורות" להניח קו מים חדש בקוטר "64, שיחד עם הקו הקיים יוכלו לעמוד באספקת הכמויות הנדרשות, וכן אישרה את שדרוג תחנת דגניה 1, הכולל החלפת ארבע יחידות שאיבה והתאמתן לספיקות הנדרשות. תוואי הקו החדש, באורך חמישה ק"מ, יספק מים לירדנים וכן ימשיך לספק מים לחקלאי האזור.
בהמשך להחלטת הממשלה,  אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה את בקשת "מקורות" לקבלת היתר להנחת הקו. 
"מקורות" מספקת מים גם לרשות הפלשתינית. כמות המים שישראל התחייבה להעביר לרשות הפלשתינית, במסגרת "הסכם המים" שנחתם בוושינגטון ב-1995, הינה כ-30 מיליון מטר קוב מים לשנה. לאורך השנים הלכו וגדלו כמויות המים שסיפקה ישראל באמצעות חברת "מקורות", מעבר לכמות שסוכמה. ב-5 השנים האחרונות סופקו למעלה מ-52 מיליון מטר קוב מים בשנה לרשות הפלשתינית (בשטחי יהודה ושומרון) ו-5 מיליון מטר קוב מים נוספים בשנה לרצועת עזה - כמעט פי שניים מהכמות שעליה סוכם. מים אלו מוזרמים מהמערכת הארצית של ישראל ואיכותם היא מהגבוהות בעולם, בהתאם לסטנדרטים הבין-לאומיים.


רקע - אספקת מים לממלכת ירדן
מפעל המים כנרת–בית שאן (כב"ש) הוקם בשנות ה-60 ושימש לאספקת מי לחקלאות ליישובי האזור. המפעל כולל את תחנת השאיבה דגניה 1, השואבת מים מהכנרת, ברֵכת בית זרע, בנפח איגום של 15,000 מ"ק, והקו הראשי, שהינו קו בקוטר "48, המגיע עד יישובי עמק בית שאן. מאז חתימת הסכם השלום עם ירדן, באמצע שנות ה-90, משמש קו כב"ש גם להעברת מים  מהכנרת לממלכת ירדן, דרך חיבור צרכן בברֵכת בית זרע. כיום מועברים בקו כ-65 מיליון מטר קוב מים בשנה, מתוכם כ-50 לממלכת ירדן (בהתאם להסכמי השלום).

רקע - אספקת מים לרשות הפלשתינית
אקוויפר ההר הינו אקוויפר משותף אשר נמצא גם מתחת לשטחי הרשות הפלשתינית בגדה המערבית. חלקו העיקרי של האקוויפר נמצא מתחת לשטח ישראל. אספקת המים מישראל לרשות הפלשתינית נקבעה במסגרת "הסכם המים" שנחתם בוושינגטון בשנת 1995, כחלק מהסכמי  הביניים (הסכם אוסלו). במסגרת הסכם זה הכירה מדינת ישראל בזכויות המים של הפלשתינים בגדה המערבית ובצורך לפתח את מקורות המים. כמו כן הוקמה ועדת מים משותפת לשני הצדדים - JWC (JOINT WATER COMMITEE). מעבר לכמויות המים המסופקות על ידי ישראל, גם הרשות הפלשתינית שואבת מים מהאקוויפר. מרביתם נצרכים על ידי הפלשתינים בגדה המערבית.


 
2. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את עמדת "מקורות" לתשלום אפס בגין קולחי מכון לטיהור שפכים (מט"ש) חיפה

תביעת "איגוד ערים חיפה" נגד חברת "מקורות", שאליה צורפו גם רשות המים והמשרד לאיכות הסביבה, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בדיון שהתקיים בראשות השופט אמיר טובי. בית המשפט קיבל את עמדת "מקורות" לתשלום אפס בגין קולחי מט"ש חיפה בשל איכותם הגרועה.


בתביעת "איגוד ערים חיפה" נטען כי על "מקורות" לשלם עבור הקולחים שמספק האיגוד ל"מקורות" ממתקן טיהור שפכים חיפה תעריף של 3.5 סנט למ"ק, תעריף אותו נהגה "מקורות" לשלם בהתאם להסכם בין הצדדים במשך שנים רבות ועד לסוף שנת 2000, עת חדלה מלשלם תמורה כלשהי עבור המים.

עמדת "מקורות" הייתה כי מדובר בהסכם היסטורי שחלף מן העולם, שאינו מחייב ואין לפעול על פיו.
לפי עמדת "מקורות", אשר נתמכה בעמדת המדינה, אין לשלם תמורה עבור מים אלו, שכן התעריף הראוי עבור מי הקולחים מהאיכות הבסיסית שסופקה על ידי האיגוד צריך לעמוד על סכום אפס. "מקורות" טענה כי האיגוד מחויב על פי חוק להביא את מי השפכים שלו לרמת הטיהור המינימאלית הנדרשת בחוק, ומחובתו לפעול לסילוקם. בכל מקרה, גם אם "מקורות" לא הייתה קולטת מים אלה.
עוד הבהירה "מקורות" כי בסירובה לשלם עבור המים מאז שנת 2001 ועד היום, היא פעלה ופועלת על-פי הנחיות מנהל רשות המים, כמו גם החלטות הממשלה השונות, אשר באו לידי ביטוי בכללי המים שפורסמו בשנת 2010.

על פי עמדת "מקורות" והמדינה, בפני האיגוד עמדו שלוש אלטרנטיבות להיפטר מקולחיו; האחת -  טיהורם ברמה שתאפשר הזרמתם לנחל או לים; השנייה -  טיהורם ברמה שתאפשר שימוש חוזר בהם להשקיה חקלאית ללא מגבלות; והשלישית - טיהורם ברמה שניונית שתאפשר העברתם לצדדים שלישיים ובכללם ל"מקורות". לאיגוד לא היו צווי הרשאה להזרמת הקולחים לנחל או לים נוכח איכותם הגרועה, והוא אף נקנס והוגשו כנגדו כתבי אישום באותם מקרים בהם הזרים את מימיו ללא צווי הרשאה. במקביל הוא לא השקיע בטיהור המים באופן שיאפשר שימוש חוזר בהם ללא מגבלות, ולפיכך האלטרנטיבה השלישית של העברת מי הקולחים ל"מקורות" הייתה למעשה האלטרנטיבה היחידה שעמדה בפני האיגוד, והיא אף הייתה האלטרנטיבה הכלכלית הזולה ביותר מבחינתו, שכן טיהור המים שנדרש ממנו על מנת להזרימם לים או לחקלאים, היה דורש ממנו השקעה כספית אדירה.

"מקורות" אף הוסיפה וטענה בתביעה שכנגד, כי ראוי שהאיגוד ישיב לה את העלויות בהם היא נושאת בשל קליטת מי הקולחים, הואיל והיא מפסידה כספים כתוצאה מקליטת המים מהאיגוד, טיהורם ואספקתם לצרכנים בתעריפים הקבועים בחוק. התביעה הוגשה על סך של כ-35 מיליון ₪, ונוכח התמשכות ההליכים היא עודכנה נכון לתום שנת 2011 לסך של כ-80 מיליון ₪.

הצדדים הגישו לבית משפט תצהירים וחוות דעת מומחים כלכליים ומומחים בתחום המים.
ביום 31.7.2014 דחה השופט אמיר טובי מבית המשפט המחוזי בחיפה את תביעת האיגוד, כמו גם את התביעה שכנגד כי יישא בעלות טיהור שפכיו, וקבע כי התמורה הראויה בגין מי  הקולחים הינה אפס. השופט טובי קבע כי העברת המים לאחר טיהורם ברמה שניונית לידי "מקורות" גילמה את הפתרון המעשי, הכלכלי וההגיוני ביותר שעמד לאיגוד לקיום חובתו לסילוק שפכיו, ויש להניח כי זו הסיבה העומדת מאחורי הזרמת מי הקולחים ל"מקורות" חרף העובדה שזו לא שילמה כל תמורה בגינם משך שנים רבות. בהחלטתו כי המחיר הראוי להשתלם בנסיבות העניין הינו אפס, נתן בית המשפט משקל לעמדתו של מנהל רשות המים, האמון על ניהול משק המים, ולמדיניות רבת השנים לפיה על יצרן שפכים להשתתף בעלות ניצול הקולחים בשיעור של "חלופת ה-0" וכן נתן משקל להחלטות הממשלה שהתקבלו במרוצת השנים לעניין מחירם של מי קולחים שעברו טיפול שניוני בלבד. 

הליך זה כלול בהסכם גמר ההתחשבנות עם המדינה. במידה ש"מקורות" הייתה מחויבת בתשלום על פי פסק הדין, המדינה הייתה נושאת בתשלום. זהו עוד אחד מהמקרים בהם החברה מנהלת הליכים וזוכה בהם, בין היתר, ׳עבור המדינה׳.









לתגובות, כתבו אלינו | שלח לחבר | הדפס |
Share |
למעלה